<h1>סנהדרין י"א ע"ב</h1>
<h2>דף כז.</h2>
עוד יש לדקדק, שאין טעם חיוב העלאה זו [כתובות ק"י ע"ב] משום קבורה בארץ ישראל ומשום כפרה ומשום צער גילגול מחילות, ולא משום דהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. בודאי אפילו בכיבוש יהושע, קודם שחרבה ארץ ישראל, לא היתה עבר הירדן בקדושת שאר ארץ ישראל לענין קבורה ולענין שכינה, שהרי הכתוב קראה טמאה, שנאמר [יהושע כ"ב] ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם. ומשה רבינו עליו השלום מת בחלקו של ראובן ונקבר בחלקו של גד כדתניא בברייתא בספרי [דברים ל"ג] ומייתו לה בגמרא בפרק המקנא [סוטה י"ג ע"ב], ולא נקבר בארץ ישראל, כדמשמע בילמדנו במדרש הכל כאשר לכל, שהישוה משה רבינו עליו השלום לדור המדבר שנקברו בחוצה לארץ ולא זכו ליקבר בארץ. והכי מוכח בפרק שני דייני [כתובות קי"ב ע"א] דאמר ר' זירא דוכתא דלא זכו ביה משה ואהרן מי יימר דזכינא ביה, הרי שהישוו מקום קבורת משה למקום קבורת אהרן, שנקבר בגבול ארץ אדום [במדבר כ'] ולא נכנס אפילו בארץ סיחון ועוג וכדמוכחי קראי. וזהו שאמרו בספרי [במדבר כ"ז] ההר הטוב הזה והלבנון [דברים ג'], זו היא שר' יהודה אומר ארץ כנען טובה ואין נחלת גד וראובן טובה. וכן מה שכתוב [תהילים ק"ב] כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, ומשום הכי מר הוה מנשק כיפי דעכי ומר מתקן מתקולי ומר מיגנדר בעפרא, עבר הירדן אינה בדין זה, דלאו בחיוב מצוות תלויה מילתא דדירה וקבורה. תדע, דבחורבן ראשון בטלה קדושתה לגמרי, ואפילו הכי בנו בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא מעפרה של ארץ ישראל כדאיתא בפרק בני העיר [מגילה כ"ט ע"א], וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ג ע"ב] כי יכניה בנאה משום כי רצו עבדיך וכו', וכן פירש רב שרירא גאון ז"ל בתשובה. וכן מה שאמר בענין ישיבת הארץ לענין מי שלא זכה ליבנות בחוצה לארץ בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"א], וכן מה שאמרו בפרק שני דייני [כתובות קי"א ע"א] לכל הדר בארץ ישראל עונותיו נמחלים והנקבר בה כנקבר תחת מזבח, אין עבר הירדן נכלל בזה. והראיה ממה שלא זכה משה ליקבר בארץ ישראל אף על פי שנקבר בחלק גד. וכן מה שאמרו בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"ב] אוירא דארעא דארץ ישראל מחכים, אין זה בחלק גד וראובן. ומה שאמרו במסכת מועד קטן בפרק ואלו מגלחין [כ"ה ע"א] שאין הנבואה שורה על הנביאים אלא בארץ ישראל, אין זה בחלק גד וראובן.
דתרי ענייני נינהו, קדושת שכינה וקדושת מצוות. וקדושת שכינה היא מיוחדת בעבר הירדן ימה, וקדושת מצוות בין בזו ובין בזו. וחיוב העלאה הוא מפני קדושת מצוות, ושם הוא מצות דירה בלבד, ומשום הכי שוותה עבר הירדן ליהודה וגליל (העליון) בענין זה. וחיבוב הארץ לדירה משום שכינה ולקבורה אין עבר הירדן בכלל זה. ואפילו הכי אין מעלין מעבר הירדן ליהודה, דמשום תוספת קדושת שכינה בדירה ובקבורה לא כייפינן, אבל לענין חיוב מצוות כייפינן. תדע, דארץ יהודה (לית) [אית] ליה תוספת קדושה על הגליל כדאמרינן לעיל, ואפילו הכי אין מוציאין מהגליל לארץ יהודה, כיון שהם שוות בחובת קרקע שוות הם במצות דירה.
ואם תאמר, כיון דחיוב העלאה זו למצות דירה אינו אלא מפני המצוות הנוהגות בה, ואותם המצוות הא אמרת דאין נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן, דקדושת עזרא בטלה, אם כן מה בין חוצה לארץ לארץ ישראל בזה, שהרי גם בחוצה לארץ יש חיוב מעשר דרבנן, כדאמר בבכורות פרק עד כמה [כ"ז ע"א] רבה מבטל לה ברוב, רבינא כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומה הוה רמי תלתין נטלי וכו', ומעשר צלף שאף בארץ אינו אלא מדרבנן נוהג בחוצה לארץ בפרק כיצד מברכים [ברכות ל"ו ע"א], ובימי רב יוסף הטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה כדאיתא בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א], ובפרק קמא דיום טוב [ביצה י"ב ע"ב] אמרינן רב טובי הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו'. אם כן כמו שמצות דירה מן התורה היא מפני חיוב המצוות מן התורה, כן חיוב דירה מדרבנן הוא מפני חיוב מצוות מדרבנן, ואם כן מה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן הזה, וכאן וכאן לא נתחייבו אלא מדרבנן.
והיה אפשר לומר שמצות דירה היא במקומות שחייבה בהם תורה מעשרות, ואף על פי שנפטרו בביטול קדושתה. אבל בזה תירץ ר"ת ז"ל [חולין ו' ע"ב] שבחוץ לארץ פטור מיהא מדמאי, ובהאי עדיפא ארץ ישראל מינה, וכדתנן [דמאי פ"א מ"ג] מכזיב ולהלן דפטור מדמאי, וכן נמי איכא קולא אחריתי דתרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש כדאיתא התם [בכורות כ"ז ע"א]. אבל הגאונים ז"ל תירצו בזה תירוץ יותר מרווח לסלק קושיא זו, כי רבנן דבבל חומרא בעלמא היו מחמירין בעצמן, שאף על פי ששרויין במקום טומאה, ולא היתה להם טהרה, וכדאמרינן התם [כ"ז ע"ב] וכי הזאה יש לנו, היו מפרישין תרומה. ואף על פי שבדורות הראשונים לאחר חורבן היתה להם הזאה, וכדמוכח בפרק כל הבשר [חולין ק"ז ע"ב] גבי ר' אמי ור' אסי דהוו אכלי תרומה בבלאי חמתית, דהוו כרכי ידיהו בהו ולא הוו נטלי ידיהו, וכיון דכרכי ידיהו לא הוו נגעי בתרומה ולא הוו פסלה להו בידייהו שהן שניות, ושני פוסל את התרומה, וכן שמואל אמר [שם] התירו מפה לאוכלי תרומה, ומשמע דהיתה להם הזאה, שאם לא היתה להם מה הועילה כריכה זו, והלא היו טמאים או משום אהל המת, או משום חרב הרי היא כחלל, אי משום היסח הדעת דבעי הזאה שלישי ושביעי כדאיתא בזבחים בפרק טבול יום [צ"ט ע"א], אי משום שבאו מארץ העמים מבבל לארץ ישראל, וארץ העמים מיבעיא לן בפרק כהן גדול בנזיר [נ"ד ע"ב] אי בעיא הזאה שלישי ושביעי. אלא ודאי הזאה היתה להם. וכן בנידה פרק קמא [ו' ע"ב] ובחגיגה פרק חומר בקודש [כ"ה ע"א] אמר עולא חבריא מדכן בגלילא.
ומכל מקום אף על פי שהיתה לבני ארץ ישראל הזאה, אפילו תאמר שעדיין היה להם אפר פרה בימי רב יוסף ורבא ורבינא ורב טובי, דבבבל היו, וארץ העמים גזרו עליה טומאה, לא הועילה להם הזאה, ולזה אמרו [כ"ז ע"ב] וכי הזאה יש לנו. ואפילו הכי היו נוהגים להפריש תרומה ומעשרות, וגם מתנות עניים, וכדגרסינן בפרק הזרוע [חולין קל"ד ע"ב] לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט וכו', והגאונים ז"ל היו בקיאין כי כישור הוא מבבל, ואפילו הכי משום חומרא בעלמא היה מוציא מתנות לעניים, שהרי בארץ ישראל נוהג בזמן הזה לקט, כדאיתא בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א], ומשום חומרא בעלמא היו נוהגים בה בבבל. והתם מוכח דבחוץ לארץ לא נהגו לקט שכחה ופאה ומעשר עני. וכן במסכת דמאי [פ"א מ"ג] שמנו מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי, והוא הדין מן הודאי, כמו שמוכיח בהרבה מקומות, שלא גזרו אלא על הפירות הבאים מהמקומות הקרובים לארץ ישראל ויש כיוצא בהם בארץ ישראל, וכן כתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשנה במסכת דמאי. וכן פטורה חוץ לארץ בשאר חובת קרקע. ומכל זה נלמוד שאין דין חוץ לארץ שוה לדין ארץ ישראל, ועוד דגזרו טומאה על ארץ העמים, ומשום הכי מעלין מחוץ לארץ לארץ ישראל. וכל שלוש ארצות שוין לזה, אף על פי שעבר הירדן אינה שוה לה לענין שכינה ולענין חובת קבורה ולענין זכות להיבנות מאשתו, ולא גליל לארץ יהודה לענין עיבור שנה ולהבאת העומר
